,תחילת  הגלישה
כתב

שלמה כהן הגולש האגדי
סלומה

 

 
אלה מבינינו המבוגרים בני 60 פלוס שצפו בסרט המעניין "תולדות הגלישה" והכירו מקרוב את טופסי קנצפולסקי האגדי ודוריאן פסקוביץ' שמו לב לעובדה שתמונת הפאזל שהוצגה לא מושלמת.
 למרות ההישג הגדול של הסרט והחשיפה העצומה לענף הגלישה בארץ נגרע חלקם של חבורת צעירים פורצי דרך וזאת אולי,  מחוסר נתונים, או חוסר ידיעה. 



שנות ה-60 חוף הים בתל אביב השתרע ללא הפרעה מהשטח הגדול (החוף המערבי) עד לנמל תל אביב, להוציא את בריכת גורדון שהייתה ממוקמת דרומית לשכונת מחלול עמוק בתוך הים, כמעט עד שרידי אוניית המעפילים פריטה", שאת דוודי הקיטור המחלידים שלה, היה אפשר לראות מציצים כשהים שקט וצלול. "
 חוף הילטון שאנו מכירים היה חוף נטוש ופראי למרגלות הר הכורכר, כיום גן העצמאות. בצמוד לה שכונת הפחונים והתגורר בה ווה, אחד מהגולשים הראשונים, מלח גוץ וחזק שהיה יורד בחורף לים ותופס כמויות עצומות של דגים בידיים ללא ציוד.חברתו הניה, מהנדסת, הייתה מהמתכננים של המזחים בחוף.
 שפת הים של תל אביב ובריכת גורדון היו מקום המפלט והבילוי היחידי בימי הקיץ החמים.
 החוף היה רחב ושזור שורות שורות של כיסאות נוח מתקפלים עם גגון מצחיק וכיסאות עץ כבדים מקדימה לרגליים, שאני הכרתי מקרוב, כי סחבתי אותם כדי לקנות את הגלשן הראשון.
 בכל חוף עמדה תחנת הצלה לבנה ובוהקת, סה"כ ארבע תחנות:- טרומפלדור, בוגרשוב, פרישמן וגורדון. הילטון עדיין לא היה קיים.
 להזכירם, שנות ה-60 ללא טלוויזיה, ללא אופני ים או מרינות משופעות יאכטות וכל מה שהיה לעשות זה ללכת לים. והים היה שונה, שונה בהרבה מובנים. 
סכר הסואן לא נבנה עדיין, המזחים לא היו קיימים והטיילת הישנה,בקיץ הייתה מתרחקת מהמים עם הרבה חול וחוף, אולם בחורף, הגלים היכו בה בחוזקה והרסס הגיע עד לרחוב הירקון. הגלים הגבוהים של החורף, היו מתנפצים על קיר הטיילת והורסים כל מה שנקרה בדרכם, גזעי עצים, כסאות נוח וחסקות היו צפים עם המים ברחוב הירקון. המחסנים היו נפרצים מעוצמת המים

באוגוסט, בתשעה באב,  איים של גומא היו נסחפים מהנילוס, ואפשר היה לראות אותם בקו האופק.
 צבע המים היה חום ואת הירידה למים ירדנו כבר מהמדרגות הראשונות של הטיילת, כי לא היה חוף.
 הים היה הכל בשביל תושבי תל אביב. בשבת אפשר היה לראות שיירות של אנשים נוהרים לחוף הים עמוסי מזון, גלגלי ים (פנימיות של טרקטורים) מכילי פלסטיק אטומים, ועוד המצאות, אבל העיקר לצוף על פני המים. על כל  מהומת אלוהים זו שלטו המצילים ביד רמה.
המצילים היו אדוני החוף כאשר עוד לא היו מזחים, בהצלת האנשים בהתמודדות עם הים הסוער, כשכלי ההצלה העיקרי והמוכר גם כיום הינו החאסקה.  המצילים היו אלופי החתירה, בים גלי עם כרבולות לבנות עד האופק, היו המצילים שועטים לעבר הסירה המצחיקה הזו, עוברים את הגלים בחתירה, וחוזרים עם טובע  בגל אדיר לחוף. 
הגלשנים הראשונים עמדו דיי הרבה זמן בצד ולאט לאט נכנסו למים  ולמדו מה לעשות עמם. 
את המידע כיצד לגלוש שאבו בעיקר מתמונות מגזין סרפר שקיבל דני שלזינגר פעם בחודש, כולם היו יושבים אצלו בבית, מסתכלים, ומפנטזים, שואבים בעיניים תמונות מחופי קליפורניה והוואי. לאט לאט למדנו מה עושים עם הקרש החמקמק הזה ובכלל מי נתן לגעת בגלשן, כדי לקבל גל אחד או שניים, היינו צריכים, "הדור השני" לסחוב, לנקות, להעמיס, ולהיכנס למים עם משרוקית ולהעביר אנשים מהזרם בתחנות ההצלה, היינו עבדים אמיתיים של המצילים מרצון.
 בעיניים כלות היינו רואים איך שאול זינר המציל מחוף פרישמן שהיה בנוי לתלפיות, שרירי, חזק, ושזוף עם ריבועים בבטן, משיק  גלשן למים, כמובן ללא ליש, חותר ועובר את הגלים בים סוער,שובר ראשון, שני ושלישי עד מעבר לאופק,תופס גל ענק ומגיע איתו עד לחוף. כשאנחנו לפעמים היינו לידו, הקטנים יורדים גל על קרש גיהוץ או חתיכת קלקר. 

באמצע שנות ה60 חל מפנה והפוליאסטר הגיע לארץ וגם הטלוויזיה.
 ענף הגלישה קיבל דחיפה מטופסי, שלדעתי היה האיש שדחף יותר מכל את הענף, וראה כבר אז בחזונו כמו דוריאן מה הולך לקרות, התחיל בניסיון הארוך והמייגע לייצר גלשנים בארץ. 


 הוא התחיל לייצר גלשנים בתבניות עם בחור מהרצליה,אח"כ בתבניות. הגלשנים היו מסורבלים וגדולים וספגו מים כמו ספוג אבל איתם למדנו לגלוש. כסף לא היה. הכל היה מאולתר. את חליפת הגלישה הראשונה גזר ליאור די-נור מפנימית של משאית. שבוע שלם הסתובב כמו בננה מכופפת. כמובן שהניסוי נכשל.
אבל הדור השני היה קשוח, 7-8 שעות במים ללא לישים בים סוער,2 וופלים כל היום.
 הגולשים היו חייבים להכיר את הים והזרמים, לא הייתה מעלית או מזחים, תמיד ים פתוח, ללא ליש.


 בים גבוה לקח כחצי שעה לעבור את הגלים וכשמגיעים סוף כל סוף לשובר השני וקצת נחים מגיע הר של קצף מהעומק, חוטף את הגלשן והכל מההתחלה, שוחים לחוף ומנסים שוב. בעומק, שובר השני, או השלישי הכיף היה עילאי,חבורה של גולשים, מפרישמן בעיקר, טופסי, שאול, אברהם לוי, קסחה, מוסא, ניר, דני, ליאור,מייק, אשר, ואנוכי, ועוד טובים אחרים- שאני כבר לא זוכר, לא מפריעים ולא צועקים, אם כן, אז רק מהנאה, עירבוביה של גלשנים, חאסקות וקרשי גיהוץ, כולם היו מסתדרים ביחד, כולם הכירו את כולם וכמובן שהייררכיה של החוף, כאשר המצילים הם השליטים, שלטה גם במים. הגלישה הייתה בכל הים, הגלשנים הגדולים היו מתאימים בדיוק לגלי העומק המתאימים.
 השנים עברו(1975) גלשנים נוספים הגיעו מחו"ל, מוסא וניר קנצפולסקי-קנצה, התחילו לייצר גלשנים יפים וקצרים, דור העבדים, הדור השני גדל ואת מקומו תפסו חבורה של צעירים דינאמית בנים של מצילים וצעירים אוהבי ים שתועדו בסרט "תולדות הגלישה".